אדם ורופא יוצא דופן

בס"ד, ברצוני לספר על אבא שלי ועל ד"ר רונן ברנר. באתיופיה, אבי היה רועה צאן ועסק בחקלאות. מעמדו השתנה לחלוטין בעקבות עלייתו ארצה. אין צורך לכתוב על העלייה וההסתגלות, אך כן על מחלתו האיומה שנקראת סרטן, אשר נמצאת בגופו מעל לשנתיים. מיותר לציין בפניכם על הקושי הגדול והשבר ביום בו התגלה לאבי ולמשפחתי על הסרטן… הרי אתם אלה שרואים יום-יום את פני המשפחות בעת ההודעה המרה. תמיד אבא שלי היה אומר "..אם היינו גרים באתיופיה לא הייתי מקבל את המחלה הארורה הזאת …"

טוב כך זה התחיל ….

בהתחלה הוא החל להקיא, קצת פה וקצת שם. אך ההקאות התגברו והלכו. כשהגיעה ההחלטה להתפנות לביה"ח, לאחר CT  בוולפסון, הוחלט על אשפוז למשך מספר ימים בהם נערכו בדיקות נוספות בידי צוות חם ומכיל.

דיברתי עם מנהל המחלקה ד"ר שמעונוב והוא בישר לי את הבשורה הארורה שלאבי היחיד יש סרטן במעי הגס ובניתוח קטן הם יוציאו את הגידול מהמקום, ואנחנו נחזור לשגרה בחיינו.

טוב …מה עכשיו עושים ? למי פונים? איך מודיעים למשפחה? ואיך מודיעים את זה לאמי היקרה?

לפני הניתוח לא התלבטתי ולא חשבתי מחשבות אפלות כי הניתוח היה אמור להיות פשוט של הוצאת גידול וקצר כפי שאמר ד"ר עבדאללה אבל בניתוח כבר שמנו לב שזה לא קצר וארוך ממה שנמסר לנו בהתחלה ואז יצא ד"ר עבדאללה ואמר לי ואני אף פעם לא אשכח את הדברים של  ד"ר עבדאללה שמסר לי שהסיכוי של אבא לשרוד בחיים 4 חודשים מקסימום.

מאז התחיל המרוץ כנגד הזמן והגענו עד קצה עולם, לראות את מאין יבוא עזרנו להביא את פתרון הקסם (שהוא לא קיים מתברר) ולרפא את אבא .

מפאת ערכיי ועקרונותיי איני מציין שמות, אך אומר שאני ובני משפחתי פנינו למספר בכירים באיכילוב במסלול הפרטי, בו שילמנו סכומי עתק על פגישה של 10 דקות בלבד. בצעד נואש, אך מלא תקווה פנינו לרב פירר שלדאבוננו אמר שאין מה לעשות.

אבי התעקש לחזור לבי"ח וולפסון בלבד. הוא אמר שרק שם הוא מוכן לסיים את חייו, בידי צוות שזוכר שהוא בנאדם ובידי רופאים שמכבדים את הגיל השלישי ואת המשמעויות העומדות מאחורי גיל זה, אז אבי היקר החליט ואנו הובלנו אותו בחזרה לבי"ח וולפסון.

במחלקה האונקולוגית בוולפסון, לשם הופנינו, פגשנו את מנהל המכון , ד"ר ברנר .חששתי נורא שאבי ובני משפחתי ימשיכו לקבל יחס קר, מרוחק ומנוכר, כפי שהורגלנו בזכות אותם בכירים. ד"ר ברנר התגלה, לפני הכל, כבן אדם. אדם שיודע שלחולה שלו יש רגש, שלחולה שלו יש פחד ושלחולה שלו יש משפחה שמתנדנדת בין ייאוש לתקווה.

ראשית הוא היה בעל סובלנות רבה והסביר לי בפירוט רבה על מצבו של אבא והדבר הכי חשוב בד"ר ברנר שהוא קשוב לדברים שאמרנו ולא היה מקובע בדעותיו שהוא הרופא והוא זה שמחליט אלא היה קשוב ומכיל לדברנו. הוא נתן לנו יחס אישי עד כי חשתי כאילו אנחנו שני סטודנטים לרפואה בתחילת דרכם שמנסים למצוא פתרון קסם למחלתו הארורה של אבא שלי .

ד"ר ברנר מצא חן בעיני אבי והבהיר למשפחתנו שממחלקתו הוא לא מוכן לזוז. אבי רואה בו אדם ורופא יוצא דופן המעניק למטופליו את היחס הראוי והמכבד, גם אם לא תמיד יש פתרון ותשובות שהיינו רוצים לשמוע. הקשר עם ד"ר ברנר התחזק עד שהוא מסר לי את מספר הנייד הפרטי שלו, על מנת שלא אצטרך להמתין  לקבלת מענה דחוף וגם שגרתי.

במכתבי זה אני מדבר מעומק ליבי ובשם אבי ובני משפחתי,

אני מודה לד"ר ברנר על הטיפול המסור, המכובד והמכבד ובניגוד לכל התחזיות של רופאים בכירים ושמם הולך לפניהם בארץ ובעולם שאבא שלי לא היה צריך לשרוד את השנתיים , דווקא ד"ר ברנר הוא זה  שהצליח לשמור על חיי אבא שלי ( גם שזה סרטן קטלני) .

אני לא מאחל לאף משפחה להיות במקום בו הדבר היקר לך מכל מתנדנד בין חיים למוות, אך אם חלילה זה קורה- אמליץ בראש חוצות על ד"ר ברנר מבי"ח וולפסון.                        

28.2.19, כג' באדר א' תשע"ט

לקריאת מאמרים נוספים

עבודת קודש של רופא בישראל

מיותר לציין את תחושת הפחד לשמע המילים חולה סרטן. ואז זה קרה… פגשנו את ד"ר רונן ברנר, מנהל מחלקת אונקולוגיה של ביה"ח וולפסון. יכולותיו האנושיות אינן נופלות מיכולותיו המקצועיות.

למאמר המלא »
סגירת תפריט